שנה אחרי השיתוק: קיישה ג'וליוס עושה מיקרודוזינג עם פסילוסיבין – והרגליים שלה שוב מתחילות לזוז
יש סרטון אחד שמסתובב עכשיו באינסטגרם, שקשה מאוד לצפות בו – אבל עוד יותר קשה להסיט ממנו את המבט.
רואים בו אישה צעירה בשם קיישה ג'וליוס, שנפגעה לפני פחות משנה בפגיעת חוט שדרה והפכה למשותקת, יושבת כשהרגליים שלה רועדות, קופצות, מגיבות. השרירים, שהיו דוממים במשך חודשים, כאילו מתעוררים מחדש.
קיישה מתעדת את מסע ההחלמה שלה באופן פתוח וחשוף בחשבון האינסטגרם שלה, @kaciajulius. כחלק מהתהליך הזה, היא משלבת מיקרודוזינג עם פסילוסיבין – החומר הפעיל בפטריות פסיכדליות – לצד עבודה תודעתית, אמונה עמוקה באפשרות של החלמה, ושיקום פיזי מתמשך. הקהל שעוקב אחריה כבר לא מגיע רק מעולם הפסיכדליה או השיקום, אלא משניהם יחד.
חשוב לומר כבר מההתחלה: זה לא מחקר קליני, וקיישה עצמה אינה מציגה את מה שהיא עושה כטענה רפואית מוכחת. אבל היא כן מסרבת לקבל את הגבול שהאבחנה הרפואית סימנה לה, ובמקום לחכות בשקט – היא בודקת, מתרגלת, מתעדת, ומעוררת שאלה שהמדע עדיין לא יודע לענות עליה עד הסוף.
איך הכול התחיל
רק כמה חודשים לפני התאונה, קיישה ובת הזוג שלה, פאלק, התאהבו. הן נסעו יחד ברכב, ישנו במושב האחורי, כשהנהג איבד שליטה על כביש קפוא. בדרך נס כל הנוסעים שרדו, אבל קיישה הייתה היחידה שנפגעה קשה. פגיעת חוט השדרה הותירה אותה משותקת מהחזה ומטה, ושינתה בבת אחת את מסלול החיים של שתיהן.
את האפשרות לשלב פסילוסיבין בתהליך ההחלמה היא גילתה דרך פודקאסט בשם Live to Walk Again. באחד הפרקים התארח כבאי שסיפר על הדרך שבה החומר השתלב במסע השיקום האישי שלו. משהו בעדות הזו נגע בה מספיק עמוק כדי לנסות בעצמה.
לדבריה, כבר במיקרודוז הראשון היא הרגישה תחושת רווחה חזקה ומיידית – שינוי פנימי שלא חוותה מאז הפציעה. ואז הגיע גם משהו נוסף, מפתיע יותר: השרירים שלה התחילו להגיב. לפעול. לירות אותות בדרכים שלא הופיעו במשך זמן רב.
הסרטונים שהיא העלתה, שבהם נראים רעד, קפיצות ותנועה ברגליים, הפכו לוויראליים כמעט מיד. ואיתם עלתה שאלה גדולה: האם ייתכן שפסילוסיבין באמת מסייע למערכת העצבים הפגועה להתארגן מחדש?
מה המדע כן יודע לומר
למרות שהתחום עדיין בחיתוליו, המדע סביב פסילוסיבין ונוירופלסטיות כבר הרבה יותר מבוסס מכפי שרבים חושבים.
פסילוסיבין הוא חומר פסיכדלי שפועל בעיקר דרך מערכת הסרוטונין במוח. אבל מה שהופך אותו למסקרן במיוחד מבחינה טיפולית הוא לא רק ההשפעה על מצב התודעה – אלא ההשפעה האפשרית שלו על המבנה הפיזי של המוח עצמו.
מחקרים מראים שפסילוסיבין עשוי לעודד נוירופלסטיות: היכולת של המוח ליצור קשרים עצביים חדשים, לארגן מחדש מסלולים עצביים, ולהסתגל למצבים חדשים. סקירות מחקריות מצאו שרוב העבודות שנבדקו הדגימו השפעה של פסיכדליים על תהליכים נוירופלסטיים. בין היתר, נמצא כי פסילוסיבין עשוי להגביר ביטוי של גנים ומסלולים הקשורים לגמישות עצבית – כולל BDNF, mTOR ו־c-Fos – וכן להשפיע על צפיפות ומורכבות של מבנים עצביים במוח.
במילים פשוטות: פסילוסיבין לא רק משנה איך אדם מרגיש בזמן החוויה. הוא עשוי גם לתמוך בשינויים מוחיים שממשיכים להתקיים אחרי שהחומר כבר יצא מהגוף.
וזו נקודה קריטית כשמדובר בפגיעת חוט שדרה.
שיתוק, במיוחד שיתוק חלקי, אינו תמיד “חוט שנחתך וזהו”. פעמים רבות מדובר ברשת עצבית שנפגעה, השתבשה, נחלשה, או נכנסה למצב רדום. לכן אחת השאלות שמתחילות לעלות במחקר היא האם ההשפעה הנוירופלסטית של פסילוסיבין יכולה לעזור “להעיר” מחדש מסלולים עצביים שלא מתפקדים באופן מלא.
לא הוכחה – אבל גם לא תופעה מבודדת
אחד הדברים המעניינים בסיפור של קיישה הוא שהוא אולי נשמע חריג, אבל הוא לא לגמרי עומד לבדו.
יש כבר תיעודים קטנים, אנקדוטליים אך עקביים, של אנשים עם פגיעות חוט שדרה שדיווחו על תגובות נוירו-שריריות חזקות לאחר שימוש בפסיכדליים סרוטונרגיים כמו פסילוסיבין: ספאזמים, רעד, הזעה, ופעילות עצבית מוגברת. ברוב הדיווחים שתועדו, לא דווח על החמרה נוירולוגית קבועה – אלא על תגובתיות חריגה שחזרה בהמשך לקו הבסיס.
במקרה נוסף שתואר בספרות, פסילוסיבין ניתן למטופל שסבל מכאב כרוני לאחר פגיעת חוט שדרה, והחוקרים שיערו כי אחת הדרכים להבין את ההשפעה היא דרך תהליכים של ארגון מחדש בקורטקס – כלומר, מצב שבו המוח לומד מחדש איך לתקשר עם הגוף.
זה עדיין רחוק מאוד מהוכחה לכך שפסילוסיבין “מרפא שיתוק”. אבל זה כן אומר שהחוויה של קיישה לא נראית תלושה לחלוטין מהידע המדעי הקיים. יש מנגנון ביולוגי אפשרי. יש כיוון מחקרי מסקרן. ויש מספיק עקביות כדי להצדיק התבוננות רצינית.
האם המוח יכול ללמוד מחדש ללכת?
זו אולי השאלה הכי עמוקה שעולה מהסיפור שלה.
אם פסילוסיבין אכן מכין את המוח ליצירת קשרים חדשים, ואם בזמן הזה אדם משלב שיקום פיזי אינטנסיבי, תרגול מכוון, דמיון מודרך, ותשומת לב לתנועה – האם ייתכן שהמוח ילמד מחדש לתקשר עם הגוף? האם הוא יכול לבנות מסלול חלופי, חלקי או חדש?
נכון לעכשיו, התשובה הישרה היא: אנחנו לא יודעים.
לא קיימים עדיין מחקרים קליניים רחבי היקף שבדקו באופן ישיר פסילוסיבין לשיקום מפגיעות חוט שדרה. המדע מצביע על אפשרות, אבל עדיין לא על מסקנה. כל מי שטוען אחרת, פשוט מקדים את הראיות.
ובכל זאת, יש סיבה לסקרנות.
מחקרים בבעלי חיים ובבני אדם מצביעים על כך שפסיכדליים עשויים ליצור מצב של “רגישות עצבית מוגברת” – מעין פתיחה מחודשת של חלונות גמישות עצבית שבדרך כלל מצטמצמים מאוד בבגרות. יש חוקרים שמתארים זאת כסוג של meta-plasticity, כלומר מצב שבו המוח נעשה שוב זמין במיוחד ללמידה, שינוי וארגון מחדש.
אם זה נכון, פסילוסיבין עשוי לא רק להשפיע על מצב רוח, טראומה או דיכאון – אלא גם לפתוח מחדש אפשרויות שיקומיות שלא נלקחו ברצינות עד כה.
יותר מתרופה
אבל יש עוד רובד בסיפור של קיישה, ואי אפשר להתעלם ממנו.
מי שנכנס לעמוד האינסטגרם שלה לא פוגש רק סרטונים של רגליים זזות. הוא פוגש נוכחות. נחישות. אמונה עמוקה בכך שהיא תלך שוב.
קיישה משלבת בתהליך שלה גם manifestation – עבודה תודעתית של הפניית מחשבה, כוונה ודימוי פנימי אל עבר תוצאה רצויה. יש מי שיפטרו את זה כלא מדעי, אבל התמונה מורכבת יותר. בעולם השיקום ידוע כבר שנים שוויזואליזציה וחזרה מנטלית על תנועה מפעילות חלק מאותם מעגלים עצביים שפועלים גם בזמן תנועה ממשית.
וכאן עולה שאלה כמעט מתבקשת: אם פסילוסיבין אכן “פותח חלון” של גמישות מוחית, מה קורה כשממלאים את החלון הזה בכוונה ממוקדת, דימוי תנועתי ותרגול עקבי?
אף אחד עדיין לא חקר בדיוק את השילוב הזה. אבל קשה להתעלם מהאפשרות שהם עשויים להשלים זה את זה באופן עמוק.
מה קורה עכשיו
קיישה פתחה עמוד GoFundMe כדי לממן את המשך מסע ההחלמה שלה. היא לא מבקשת רחמים – אלא תמיכה. לא כדי להוכיח משהו שכבר הוכח, אלא כדי להמשיך לחקור בגוף שלה אפשרות שעדיין לא קיבלה מקום מלא ברפואה.
גם אם היא לא תחזור ללכת באופן מלא, כבר עכשיו היא עושה משהו יוצא דופן: חיה בקצה שבין הידוע ללא־ידוע, בין מדע לניסיון חי, ומתעדת בזמן אמת תהליך שייתכן שבעתיד ייחשב פורץ דרך.
יכול להיות שמה שהיא חווה עכשיו הוא אות מוקדם למשהו שהרפואה תלמד לקחת ברצינות רבה יותר. ויכול להיות שזהו חלון שנפתח – אבל לא מוביל בדיוק לאן שהיא מקווה. האמת היא שאנחנו עדיין לא יודעים.
אבל דבר אחד כן ברור: הרגליים שלה מגיבות. השרירים שלה פועלים. והאפשרות שזה לא מקרי כבר נשענת על יותר מסתם תקווה.
המוח האנושי גמיש, חי, ומסתורי הרבה יותר ממה שחשבנו במשך שנים. ויכול להיות שפסילוסיבין הוא אחד המפתחות המשמעותיים ביותר שגילינו עד כה לפתיחה מחדש של היכולת הזו.
